המהפכה העבאסית: מצב חברתי מוליד מהפכה 

האידיאל של האסלאם המוקדם היה ליצור חברה צודקת יותר ושוויונית. החברה האסלאמית הייתה צריכה לעבור שינוי שבעקבותיו מעמדו של המאמין אמור היה להיקבע על פי ותיקותו באסלאם ואדיקותו. אולם במציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים, התברר שלא חל שינוי.

המבנה החברתי הישן, הקדם-אסלאמי, של נאמנויות שבטיות ושייח'ים שבטיים נשאר על כנו, משפחות ואנשים שהיו בעלי עוצמה בעבר שמרו על כוחם גם לאחר הופעת האסלאם, וזאת למרות הצטרפותם המאוחרת לאסלאם. נוסף על כך ההכנסות ממסים של האדמות הכבושות היו אמורות לספק את הכנסה לכל המוסלמים. במציאות שנוצרה בשטח רוב האדמות הועברו לידים פרטיות. מצב זה יצר שכבת עלית חדשה מקרב המקורבים לשלטון שנהנו מהאדמות, ונוצרו פערים חברתיים בקרב החברה המוסלמית.

חוסר השוויון בין המוסלמים יצר מצב של חוסר שביעות רצון בקרב רבים מהמתיישבים שהגיעו מחצי האי ערב, עובדה שבלטה במיוחד בעיראק שהייתה בה אוכלוסיה ערבית גדולה. הם הרגישו שנושלו מחלקם הצודק בשלל הכיבושים. בנוסף נוצרו מתחים באוכלוסיה הערבית בין גלי הכיבוש השונים, כשהמוסלמים שהגיעו ראשונים הרגישו מאוימים מאלה שבאו אחריהם ואילו האחרונים קינאו במעמד הותיקים.

חוסר שביעות רצון בלט גם בקרב המואלי - המתאסלמים החדשים. הם מצאו את עצמם מנועים מאותן זכויות מהן היו אמורים ליהנות כמוסלמים. הם היו אמורים לשלם מס נמוך יותר מאשר הלא מוסלמים. במציאות לא יכול היה השלטון להכיל זכות זו גם על המתאסלמים החדשים.

האוכלוסיות האלה היו מאוחדות באיבה לשלטון האומאי שישב בסוריה, וראו בו אחראי למצב שנוצר. בימיו של מעאויה (661-680) השלטון לא היה שלטון דיכוי, שינוי חל בתקופת שלטונו של עבד אלמאלכ (685-705) שהיה שלטון יותר ריכוזי וחלה החמרה במערכת היחסים בין השלטון לאוכלוסיה. לדוגמא, לעיראק הובאו שליטים מסוריה שהיו זרים ומנוכרים לאוכלוסיה המקומית, וכדי להשליט סדר הוקמה העיר וואסט ששימשה בסיס לחיילים הסורים ששמרו על הסדר בעיראק.

עקב רצון השלטון האומאי להקטין את המתיחות בעיראק, נשלחו מספר רב של עיראקים להשתתף בכיבוש ח'רסאן, ורבים מהם התיישבו באזור. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה הערבית בח'רסאן, עובדה שהעלתה את החשיבות הפוליטית של האזור.

עקב מבנהו הגיאוגרפי של מחוז ח'רסאן כבר בתקופת השלטון הפרסי לא היה שלטון ריכוזי, והמחוז היה מלא בנסיכויות עצמאיות שהתקיימו זו לצד זו. עובדה זו הקשתה על הכיבוש המוסלמי של האזור. המוסלמים חתמו בריתות עם אותן נסיכויות לפיהן הנסיכויות נשארו עצמאיות תמורת מס לשלטון המוסלמי.

המוסלמים שהגיעו לאזור התיישבו בערים, כל עוד המוסלמים נשארו בערים לא נוצרו מתחים בין האוכלוסייה המקומית והמוסלמים. אולם כשהמוסלמים החלו להתיישב באזורים הכפריים ולהתערות באוכלוסיה המקומית הערבים המוסלמים היו תחת שלטונם של השליטים המקומיים, שלא היו מוסלמים, ונאלצו לשלם להם מסים.

באזור חרסאן הייתה אי-שביעות רצון מהשליטים האומאים. התושבים הערביים חשו ניכור כלפי פקידי השלטון שבאו מדמשק, המסים שנגבו מהאוכלוסייה הופנו למרכז השלטוני בדמשק. הם העדיפו לראות את ההכנסות ממסים מנוצלות בח'רסאן ולא מועברות לדמשק. המתאסלמים החדשים הרגישו אזרחים סוג ב' לעומת המוסלמים הותיקים. בנוסף לכך הם היו תחת שליטתם של השליטים הלא מוסלמים.

המתחים החברתיים וחוסר שביעות הרצון מהשלטון האומאי בדמשק היווה קרקע פורייה לצמיחת תנועות אופוזיציה לשלטון שקראו להחלפתו. בין תנועות אלה צמחה התנועה העבאסית שהטיפה להחלפת השלטון.[1]

1) Hugh kennedy, The Early Abbasid Chaliphate (London: 1981) pp. 35-37